notes from the nice side of the fence

“הראיה הדמונית בגרסתה הקיצונית היא תופעה שולית למדי בזרמים המרכזיים בדתות ובפסיכולוגיה. אולם בעת תהפוכות חברתיות ותרבותיות היא נוטה להתפשט במהירות אל עבר הקהל הרחב, תוך שהיא הופכת להיות פשטנית וקיצונית יותר ויותר. בתקופות כאלו עלולות חברות שלמות ללקות במגיפה של ‘דת עממית’ או, בעידן המודרני, של ‘פסיכולוגיה עממית’. בתקופות כאלו הופכות תופעות של דיבוק וגירוש שדים (בגרסאות דתיות או חילוניות) לעניין של יום-יום. בתולדות הדתות חלחלו לא פעם מגפות כאלו מן הקהל הרחב אל הממסד: הכנסיה הרשמית מאמצת לעיתים השקפות שהיו עד לא-מכבר נחלתן של קבוצות שוליים בלבד. תהליכים דומים מתרחשים גם בפסיכולוגיה: ההשקפות הפסיכו-דמוניות הפשטניות שנתאר להלן אינן מאפיינות את הזרמים המרכזיים בפסיכותרפיה, אבל בכיסוי תקשורתי מתאים בכוחן להתפשט בקרב הקהל הרחב ודרכו לשוב ולחלחל אל עולם הטיפול המקצועי. אין להבין את המגיפות של ‘אישיות מפוצלת’ ושל האמונה בכיתות שטן בשנות השמונית בלא להתבונן בהשפעה החוזרת מן הפסיכולוגיה העממית אל הפסיכולוגיה הממוסדת.

…

הראיה הדמונית מתבססת על האמונה שהסבל האנושי נובע מכוחות סמויים ואפלים, ושהדרך היחידה לפתור אותו היא במלחמת-חורמה. המשמעות הנודעת למיגורם של כוחות הרשע גדולה לאין שיעור מהתגברות מקומית על הסבל: המיגור מחזיר על כנו את התום האבוד של היחיד והחברה, ובכך מוליך לגאולה. הראיה הדמונית היא אפוא אמונה בתום מוחלט ובטוהר מוחלט. המאבק ברוע מכוון למעשה לכינונו של גן-העדן האבוד בשנית. בין הדוגמאות ההיסטוריות לפיצול כזה בין הטוב לבין הרע נמצא את המאבק הנצחי שבין האל לבין השטן בנצרות, מלחמת בני-אור בבני-חושך בכת מדבר-יהודה והקוטביות שבין הרוח והחומר בפילוסופיות הגנוסטיות והניאו-אפלטוניות. יש גם דוגמאות חילוניות מובהקות, כגון הפיצול הנאצי בין הגזע הטהור והגזעים שאינם טהורים, חלוקת-העולם המרקסיסטית בין מנצלים לבין מנוצלים, וראיית ‘ציר הרשע’ כתופעה עולמית שיש למגרה בכל מחיר. זמנים קשים הם הקרקע הפוריה ביותר להופעתה של הראיה הדמונית, שכן במצב של תמורות ואי-ודאות יש בכוחה להקנות בהירות וודאות.

הראיה הטרגית משקפת את ההבנה, שכל תקווה לגאולה שלמה היא מטבעה תקוות-שוא; שאי-אפשר להתכחש לעובדות-החיים של האבדן, הזיקנה, החולי והמוות ואי-אפשר למגר אותן; שהסבל הכרוך ביחסים שבין אדם לחברו נובע בדרך-כלל לא מקנוניה-של-רוע אלא מפעולת-גומלין של רצונות ומאוויים, שקרוב לוודאי שבמקורם היו חיוביים. מקור חשוב לראיה הטרגית הוא הבודהיזם, הגורס שהסבל נובע תכופות מעצם ניסיונותינו להגשים מטרות-חיים חיוביות, והדוחה כל ראיה מקוטבת של מושגים כ’טוב’ ו’רע’. לראיה הטרגית שורשים עמוקים גם בתרבות המערבית, למשל בטרגדיה היוונית והאליזבתנית, ובעבודתם של פילוסופים כאפיקורוס, אפקיטטוס, מרקוס אורליוס, מונטיין, שפינוזה, שופנהאואר וההוגה הצרפתי בן זמננן אנדרה קונט-ספונויל. ”